סיפור קצר | "ישראל - האם היה זה חלום?"
על השולחן היה כל האוכל שתמיד אהבנו: חומוס, טחינה, פלאפל, שקשוקה, ואפילו הצלחתי למצוא במבה. את גרגרי החומוס חיפשתי תקופה ארוכה; הקור כאן מאוד קשה, ומדי פעם מגיע משלוח במחיר יקר מאוד. את הפיתות מצאתי אצל אבנר. פעם הייתה לו מאפייה מדהימה, אבל בשנים האחרונות הוא רק מכין לחברים וקרובים – כבר אין לו כוח.
הם פרצו לסלון כמו רוח סערה. פעם הרעש הזה הפריע לי; העדפתי שקט. ככל שמזדקנים, הרעש מייצג חיים – אפשר לשמוע בדידות בשקט. הם התיישבו במקומות הקבועים שלהם: הקטנים יחד, הגדולים על ספה אחרת. אשתי עומדת מאחורי הספה, מסתכלת על כולם בחיוך עצוב ושמח. "איך אפשר להיות שמחים ועצובים באותו הזמן?" אני שואל אותה מדי פעם. "אפשר, אפשר," היא אומרת ולא מפרטת.
"Let's begin, grandpa," הנכדה הקטנה שואלת.
"יש גם כתובת באנגלית?" אמא שלה שואלת.
"יש גם וגם," אני עונה כשאני לוחץ על הנייד ומתחיל את הסרט.
על המסך מופיעה הכותרת: "ישראל – האם היה זה חלום?"
יסמין שואלת: "Grandpa? When will we go visit there?"
"עכשיו אי אפשר, אולי עוד כמה שנים. בואי נראה את הסרט, חמודה."
הם בחרו להתחיל ברצח רבין. אני זוכר את היום הזה; כל מי שהיה חי זוכר. יש ימים שאתה לא שוכח. כל הסרט היה מורכב מימים בלתי נשכחים: משפטי נתניהו, עוד ערב של בחירות ועוד ערב של בחירות, ממשלת השינוי והממשלה האחרונה, הצהרה של לוין, הפגנות על המהפכה המשפטית, ליל גלאט, 7.10, המלחמה, ההרוגים, האזעקות, הילדים המתים, הפריצה לשדות תימן, פריצה לבסיסים, המלחמה בצפון, טילים בכל חיפה והמרכז, השמדה של התשתיות בארץ, הפסקות החשמל, הרעב, הפחד הבלתי נגמר והבריחה הגדולה.
אני עוד זוכר כמה שילמנו על כרטיסי טיסה – 10,000 דולר לכרטיס. לקחתי כסף מאמא שלי והשארנו אותה מאחור וברחנו. "תצילו את עצמכם," היא אמרה כשנסענו להיפרד ממנה בפעם האחרונה. יש לי עוד את התמונה שלהם, שלה ושל אבא בסלון. כל הזמן עולות לי המחשבות על כמה קשה הם נלחמו כדי להגיע לארץ ישראל, כמה קשה הם עבדו כדי להעניק לנו חיים טובים, ועכשיו שוב הילדים שלי פליטים במדינה אחרת. מה הוא היה אומר אם היה איתנו כאן? אם היה רואה לאן הגיעה המדינה שהוא חלם עליה?
את הכל אני זוכר. הם רואים את זה כמו סרט; אני חייתי את המציאות הזאת, את הפחד והחוסר אונים מול השיגעון והקריסה של המדינה שכל כך אהבתי. הם רואים את זה כמו שאני ראיתי פעם סרטים על השואה, לנו זה לא יקרה.
אחרי שעה וחצי של זיכרונות רעים ואנשים משני הצדדים מספרים איך הם לא אשמים ורק הצד השני אשם – כי צריך לשמור על סימטריה – ראיתי שכולם ישנים. השקשוקה התקררה, החומוס התחיל להיות יבש בצדדים, הפלאפל כבר לא טעים. הם כולם ישנים, רק אני חי בתוך הסרט של עצמי.